🎧 לצפייה בשיעור המקורי ביוטיוב: לחצו כאן
הרמב״ן בסוף פרשת בא כותב יסוד גדול: כוונת כל המצוות שנאמין באלוקינו ונודה לו שהוא בראנו. כלומר, תכלית כל תרי״ג המצוות היא להגיע למצב שבו אדם מודה לאלוקיו.
אם כך, מדוע אין בתורה מצווה מפורשת ״הודה לה׳״? והיכן נמצא רצון ה׳ שנודה לו? התשובה מסתתרת בפרשת חיי שרה.
הרמב״ן אינו היחיד. אנחנו אומרים בכל יום בברכת ״אהבת עולם״ או ״אהבה רבה״: ״וקרבתנו לשמך הגדול... להודות לך״. בשביל מה קרב אותנו בורא עולם אליו? ״להודות לך״, כך אנחנו אומרים בפירוש. ובנוסח הירושלמי של ״מודים דרבנן״ אומרים גם: ״וקרבתנו להודות לך״.
ורש״י המפורסם על הפסוק ״עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו״ (ישעיהו מג, כא): כל מה שהקדוש ברוך הוא יצר את עם ישראל, בשביל ״תהילתי יספרו״. זו מטרת עם ישראל. ועוד מדרשים רבים אומרים אותו רעיון: שהעולם נברא בשביל שעם ישראל יודה, ״בראשית״ בשביל הביכורים שנקראו ״ראשית״ (הביכורים הם מצוות הודיה). מכאן רואים שתכלית היהודי היא ההודיה. לכן אנחנו נקראים ״יהודים״: כי מטרתנו להודות.
ועם זאת מתעוררת שאלה שכבר שאלו אותי כמה פעמים. אם ההודיה כל כך חשובה, למה אין בתורה מצווה ״להודות לבורא עולם״? הפסוק ״הודו לה׳ כי טוב״ מופיע בתהילים. ״שירו לו זמרו לו״ מופיע בתהילים. אבל בספר התורה אין מצווה כזאת.
ואם ההודיה היא תכלית כל המצוות, ועיקר תפקידנו, איך ייתכן שהיא אינה כתובה בתורה? מה הכוונה? האם רצה בורא עולם לכתוב דבר עיקרי כל כך, ולא כתב אותו בתורה? הרי התורה ניתנה כדי ללמד אותנו מה צריך לעשות.
לפני שנענה, נעבור לפרשת השבוע. מסופר על אליעזר שהולך לחפש שידוך ליצחק, ועד שהוא מוצא: פרשה ארוכה, בת שישים ושבעה פסוקים. והיא גם כפולה: פעם אחת התורה מספרת מה קרה לאליעזר, ופעם שנייה כשהוא מספר זאת למשפחת רבקה, ללבן ולבתואל.
לחכמינו זה היה קשה מאוד. תראו עד כמה התורה חסכנית. דיני קידושין, אישה שמתחתנת, מופיעים בפסוק אחד. כל דיני גיטין, בשניים-שלושה פסוקים. שור ובור, ״בבא קמא״, כל מסכת, בכמה פסוקים בודדים. פרשת ״בור״ בפסוק אחד, שהוא פרק שלם בגמרא. דיני בשר וחלב: ״לא תבשל גדי בחלב אמו״. כל כך הרבה הלכות בשולחן ערוך נדרשות ממילים בודדות.
אם התורה כל כך חוסכת במילים, איך ייתכן שהיא מאריכה כל כך בסיפור של אליעזר, ועוד כופלת אותו? אפשר היה לכתוב רק מה שהוא מספר ליצחק, והסיפור נגמר. למה כל כך ארוך?
״יפה שיחתן של עבדי אבות יותר מתורתן של בנים״
מתרצים חז״ל: יפה שיחתן של עבדי אבות לפני המקום יותר מתורתן של בנים. מה הפירוש? האם יותר טוב לשוחח מאשר ללמוד תורה? והרי תלמוד תורה כנגד כולם! ואם שיחתם כל כך חשובה, אולי נמחק את התורה ונספר סיפורי אליעזר?
אלא ודאי שאין כאן ביטול התורה. חז״ל לימדו אותנו שהמוסר השכל שאפשר ללמוד משיחת אליעזר חשוב לבורא עולם יותר מדיני התורה. ואנחנו צריכים להתבונן: מה כל כך חשוב כאן?
אליעזר מגיע לעיר שאינו מכיר בה אף אחד. מה הוא עושה? לא הולך למשרד שידוכים ולא פונה לתושבים. מספרת התורה: ״וַיֹּאמַר ה׳ אֱלֹקֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם הַקְרֵה נָא לְפָנַי הַיּוֹם וַעֲשֵׂה חֶסֶד עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם״ (בראשית כד, יב). הוא פותח בתפילה: בורא עולם, עזור לי למצוא את רבקה. ובורא עולם עוזר, ורבקה יוצאת.
ברגע שהוא מוצא אותה, מה עושה אליעזר? האם הוא רוקד? מספרת התורה: ״וַיִּקֹּד הָאִישׁ וַיִּשְׁתַּחוּ לַה׳. וַיֹּאמֶר: בָּרוּךְ ה׳ אֱלֹקֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם אֲשֶׁר לֹא עָזַב חַסְדּוֹ וַאֲמִתּוֹ מֵעִם אֲדֹנִי״ (שם, כו–כז). הוא לא אומר רק ״ברוך ה׳״. הוא מודה בכל לבו, בהשתחוויה ובמילים משלו.
וכשהוא שומע בבית רבקה שהם מסכימים: ״וַיְהִי כַּאֲשֶׁר שָׁמַע עֶבֶד אַבְרָהָם אֶת דִּבְרֵיהֶם וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה לַה׳״ (שם, נב). אומר רש״י: מכאן שמודים על בשורה טובה. כך נראית צורת החיים האמיתית של יהודי: לפני שמתפללים. כשמצליח, מודים. כל פעם שקורה דבר טוב, הוא מודה לקדוש ברוך הוא בכל לבו, ואחר כך ממשיך הלאה.
ואליעזר אינו מסתפק בהודיה, אלא מוסיף גם ברכה. בעזרת ה׳ נעסוק במקום אחר בהבדל בין הודיה לברכה.
אבל חז״ל לא אמרו ״יפים מעשיהם של עבדי אבות״. הם אמרו ״יפה שיחתן״. יש כאן משהו מיוחד בשיחה שלהם. הגמרא במסכת סוכה (כא ע״ב) מספרת על טבי, עבדו של רבן גמליאל, שישן תחת המיטה. אמר רבן גמליאל לזקנים: ״ראיתם טבי עבדי שהוא תלמיד חכם ויודע שעבדים פטורים מן הסוכה, לכן ישן תחת המיטה״. אמר רבי שמעון: משיחתו של רבן גמליאל למדנו שני דברים: שעבדים פטורים מן הסוכה, ושהישן תחת המיטה לא יצא ידי חובתו. ושואלת הגמרא: למה הוזכרה ״שיחתו״? ומתרצת: מילתא אגב אורחיה, כדי להשמיע לנו שאפילו שיחת תלמידי חכמים צריכה לימוד.
יש דיבור ויש שיחה. שיחה היא מה שמדברים בארוחת צהריים, כשיושבים ומדברים ביניהם. אומרים חז״ל: גם שיחתם של עבדי אבות צריכה לימוד. לא מספיק להסתכל איך אליעזר מתפלל ואיך הוא מודה. צריך גם להסתכל על מה הוא משוחח.
אליעזר מגיע ללבן ולבתואל, ״לבן״ שנאמר עליו ״אָנֹכִי פִּנִּיתִי הַבַּיִת״, ופירש רש״י: מעבודה זרה. אליעזר מתחיל לספר להם את נפלאות ה׳: איך התפלל ומיד נענה, איך בדיוק מה שביקש קרה. הוא מספר בצורה חיה, בכל לבו, כדי שיראו שיש מנהיג לעולם.
ואז הוא שואל אותם אם הם מסכימים. ומה עונים לו אלה? ״וַיַּעַן לָבָן וּבְתוּאֵל וַיֹּאמְרוּ: מֵה׳ יָצָא הַדָּבָר, לֹא נוּכַל דַּבֵּר אֵלֶיךָ רַע אוֹ טוֹב״ (שם, נ). לבן, שלפני כמה דקות היה עובד עבודה זרה, אומר משפט שנראה שיצא מהמאמין הגדול ביותר!
ככה משפיע סיפור הנפלאות. הם הרגישו כל כך איך בורא עולם מנהל את הבריאה, שלא שייך להתנגד. זו שיחתם של עבדי אבות: שבארוחת צהריים לא מדברים סתם, אלא מספרים: ראו נפלאות ה׳, ראו את ההשגחה והבריאה.
אין דבר מקרה בתורה. אם בורא עולם בחר לכתוב לנו את פרשת ההודיה דווקא בעניין מציאת הזיווג, יש כאן מסר חשוב: הזמן החשוב ביותר להודיה הוא בזמן שידוכים וחתונה. כשאנחנו מודים לה׳ בשעת החתונה ובשעת ההכנה לחתונה, זה הזמן שבורא עולם מאוד שמח שאנחנו מודים לו, וזה מביא ברכה לעולם.
ואיך אנחנו יודעים שזה מהתורה? מהתורה: אליעזר. מהנביאים: ירמיהו לג, יא: ״קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה, קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה, קוֹל אֹמְרִים: הוֹדוּ אֶת ה׳ צְבָאוֹת״. מהכתובים: תהילים סח, ז: ״אֱלֹקִים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה, מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת״. חז״ל דרשו את הפסוק הזה: ״מושיב יחידים ביתה״ הוא אדם ואישה יחידים שה׳ מזווג, ו״מוציא אסירים בכושרות״ הוא קריעת ים סוף, שהיה בה בכי למצרים ושירה לישראל.
ומכאן המשפט המפורסם: ״קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף״. כמה חבל שרוב האנשים יודעים רק את החצי הראשון. כמה קשה הזיווג, ולכן בוכים ומתפללים הרבה, כמו עם ישראל שזעקו לפני שנקרע הים. אבל למה שוכחים את החצי השני? מה עשו ישראל אחרי קריעת ים סוף? שרו שירת הים: ״אז ישיר״. כל יהודי שזכה ונקרע לו הים, שימצא את זיווגו, צריך לשיר שירה.
ולמי שעוד מחכה: אפשר ללמוד מפרשת השבוע איך מוצאים שידוך מהר. אליעזר מצא את השידוך תוך יום אחד: ״הַיּוֹם בָּאתִי״. הוא פגש את רבקה, היא הסכימה, ההורים הסכימו, ושברו צלחת באותו ערב. איך הגיעו לכך?
התפילה של אליעזר: ״הקרה נא לפני היום ועשה חסד עם אדוני אברהם״, ואחר כך, בהודיה: ״אשר לא עזב חסדו מעם אדוני״. פעמיים הוא מזכיר ״חסד״. הרבה פעמים אדם מתפלל אבל מרגיש שזה מגיע לו. אליעזר הצליח להרגיש שזה לא מגיע לו, שזה חסד מבורא עולם. כשאדם מרגיש כך, הוא מלא הודיה. אבל מי שלא הכין כלי להרגיש שהכול חסד, כשימצא יחשוב שזה פירעון חוב.
מובא בשם ספר ״חידושי הרי״ם״: ״האוצר של מתנת חינם גדול ומשופע יותר מכל אוצרות חיים וכל מיני ברכות שיש בשמיים... ולמה לא כולם מקבלים? כי נותנים מזה רק למי שיכיר את האמת שבחינם ניתן לו, ורוב בני אדם, אם ניתן להם, חושבים שמגיע להם״.
תכין כלים להרגיש שהכול חסדים, שהכול מתנות מבורא עולם. ואף תכין כבר את נאום ההודיה שלך. כך תזכה גם אתה לומר: ״הַיּוֹם בָּאתִי״.
יהי רצון שנזכה כולנו לראות את ״קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה, קול אומרים: הודו את ה׳ צבאות״ מתרבה בכל ארץ ישראל, ואז תהיה ברכה עצומה בעולם כולו.